פסק דין

בפני
כב' השופטת יעל ייטב

תובעים

1.אביעזר (זליג אשר) שפירא
2.יהושע הלר
3.אברהם אביש צינוירט
ע"י ב"כ עו"ד נ. כוחי

נגד

נתבעת

נורה סוב לבן
ע"י ב"כ עו"ד א. מ. דחלה

פסק דין

מבוא
בפניי תביעה לפינוי דייר מוגן מנכס המצוי ברח' עקבת אל ח'ילדה 33 בעיר העתיקה בירושלים ( גוש ירדני 19, חלקות 23-25, להלן: "המושכר"). המושכר כולל דירת מגורים בת שלושה חדרים ( להלן: "דירת המושכר") וכן חנות המצויה במפלס הרחוב ( להלן: "החנות").
המבנה שבו מצוי המושכר ( להלן: "המבנה"), הוא בבעלות הקדש שמואל משה בן דוד שלמה גנגלו, הקדש לטובת עניי גליציה, הקדש רשום שמספרו 590027488 ( להלן: "ההקדש"). על פי המפורט בכתב התביעה התובעים הם הנאמנים של ההקדש.
עולה מהראיות שהובאו בפני שבתקופת השלטון הירדני נוהל המבנה על ידי האפוטרופוס לנכסי אויב מטעם השלטון הירדני, ובשנת 1967 הועבר לידי האפוטרופוס הכללי. ביום 24.5.10 שוחרר המבנה לידי ההקדש שהוא כאמור בעל הזכויות המקורי בו.
בשנת 1966 שכרה אמה המנוחה של הנתבעת, גב' עריפה ג'וליס ( להלן: "המנוחה"), את המושכר מאת העוזר לענייני פיצויים ואפוטרופסות על נכסי האויב מטעם השלטון הירדני, על פי הסכם שכירות מיום 7.6.66 ( להלן: "הסכם השכירות"). בהסכם השכירות הוענקה למנוחה זכות דיירות מוגנת הן בדירת המושכר והן בחנות. המנוחה נפטרה בשנת 1969, וכפי שנקבע בהליכים משפטיים קודמים, לאחר פטירתה הפכה הנתבעת לבעלת זכויות הדיירות במושכר: בדירת המושכר ובחנות כאחד.
הליכים קודמים ביחס למושכר
ברבות השנים התנהלו מספר הליכים בערכאות השונות בין האפוטרופוס הכללי לבין הנתבעת בסוגיית המושכר, שתוצאותיהם רלוונטיים לענייננו ( כפי שפורט גם על ידי כב' סגן הנשיא י' נועם בת"א ( שלום י-ם) 24071/96):
ביום 30.1.78 ניתן ע"י כב' השופט ביין תוקף של פסק דין להסכם פשרה בין בעלי הדין בת.א 7943/77. פסק הדין התייחס לדירת המושכר בלבד, ונקבע בו כי הנתבעת ואחיה מחזיקים בדירת המושכר בדיירות מוגנת וכי עליהם לשלם חוב בגין דמי שכירות. כן נקבעו דמי שכירות חדשים החל מיום 1.1.78.
בשנת 1981 הגיש האפוטרופוס הכללי תובענה בבית משפט השלום בירושלים ( בת.א. 3828/81) נגד הנתבעת, נגד אחיה ונגד נתבע נוסף שבה עתר לפינויים מהחנות. כב' השופט מידין פסק ביום 26.8.84 כי הנתבעת ואחיה לא ירשו מהמנוחה את זכויות הדיירות המוגנת בחנות, הואיל ובעת פטירתה לא ניהלה המנוחה עסק בחנות, פרט לכך שהשכירה את החנות לאדם אחר. לאור הקביעה האמורה הורה בית המשפט על פינויים של הנתבעת ושל אחיה מהחנות.
על פסק הדין האמור הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים, (שנדון בע"א 204/84) ובו נפסק ביום 27.3.85 – בהסכמת הצדדים – כי פסק הדין בת.א. 3828/81 יבוטל וכי התיק יוחזר לבית המשפט השלום לדיון בפני הרכב אחר, בשאלה " האם המושכר שימש עובר להגשת התביעה כבית עסק או כחלק מדירת מגורים, והאם על – פי הממצאים נהנים הנתבעים מהגנת החוק".
ביום 1.4.88 נפסק על ידי כב' הנשיא שמחה בת.א. 3828/81 כי זכות הדיירות המוגנת בחנות לא עברה אל הנתבעת ואל אחיה וכי יש לקיים את פסק הדין של כב' השופט מידין.
בערעור שהוגש על פסק דין זה ( אשר נדון בע"א 196/88) נפסק ביום 23.10.89 כי הנתבעת רכשה זכויות של דיירת מוגנת בחנות עם מות אמה, וזאת למרות שהמנוחה לא ניהלה כל עסק במקום עובר לפטירתה, בין בעצמה ובין באמצעות אחר.
בערעור שהוגש על פסק הדין ( ואשר נדון בת"א 3828/01) בוטל פסק הדין ככל שהוא נוגע לנתבעת והתובענה נגדה נדחתה.
במקביל להליכים בגין החנות הוגשה בשנת 1984 נגד הנתבעת ואחיה ( אנואר) תביעה לפינוי דירת המושכר בעילה של נטישתה ( בת.א 1966/84). ביום 27.12.88 ניתן פסק דין על ידי כב' השופט ר' נאשף, שקבע כי יש לפנות את אחיה של הנתבעת מדירת המושכר כיוון שהוכח שהוא נטש את דירת המושכר ללא כל כוונה לחזור אליה. אשר לנתבעת נקבע כי היא אמנם עברה להתגורר בשכונת א-רם עם בעלה וילדיה, ואולם הייתה זו העתקה זמנית של המגורים, לשם ביצוע תיקונים בדירת המושכר, ומתוך כוונה ברורה לחזור לדירת המושכר לאחר השלמת העבודות. בית המשפט אימץ את גרסת הנתבעת שלפיה נאלצה להעתיק את מגוריה למקום אחר בשל נזקים קשים שנגרמו לדירת המושכר, אשר העמידו את הדיירים בסיכון, ובשל סירובו של האפוטרופוס הכללי לבצע תיקונים. בית המשפט קבע בפסק הדין שהנתבעת החלה בביצוע עבודות שיפוץ בדירת המושכר בשנת 1985, עבודות אשר הצביעו על כוונתה לחזור לדירת המושכר.
על פסק דין האמור הוגש ערעור ( ע"א 33/89) שנדחה ביום 20.11.89. בפסק הדין שבערעור צוין כי הנתבעת הוכיחה שמעולם לא התגבשה אצלה הכוונה לנטוש את דירת המושכר.
בשנת 1989 הגישה הנתבעת לבית הדין לשכירות ( ת"ש 39/89) בקשה להתיר לה לבצע שיפוצים שונים בדירת המושכר. בפסק הדין שניתן ביום 20.11.89 התיר כב' השופט ע' קמא לנתבעת לבצע בדירת המושכר את העבודות שלהלן: טיח בכל חלקי הבית, העתקת רשת החשמל הפנימית, החלפת ריצוף ותיקון הגג, וזאת בתוך חודשיים ממתן פסק הדין.
ביום 5.9.95 הגישה הנתבעת תביעה בתיק 15384/95 נגד האפוטרופוס הכללי ונגד שלושה נתבעים נוספים: עמותת " עטרה ליושנה", ששכרה דירה בנכס, ונגד בני הזוג דניאל ויוכבד רובינס, אשר קיבלו את הדירה מהעמותה האמורה בשכירות משנה. בתביעתה טענה הנתבעת שהנתבעים ביצעו שיפוצים בדירה שבמהלכם חסמו בדלת את המעבר לדירת המושכר, אף הרסו את גרם המדרגות שהוביל לדירת המושכר. נטען שביצוע העבודות האמורות מונע מהנתבעת את השימוש בדירת המושכר. תביעה זו נמחקה על ידי כב' השופט צור ביום 22.12.97, מחמת איחור ממושך בהגשת תצהירי הנתבעת.
ביום 11.3.98 הגישה הנתבעת תביעה מחודשת חלף תביעתה שנמחקה ( ואשר נדונה בת.א. 4660/98) נגד האפוטרופוס הכללי, אגודת " עטרה ליושנה" ודניאל ויוכבד רובינס. ביום 24.2.00 ניתן פסק דין בפשרה על ידי סגן הנשיא י' שמעוני, שקבע כי הנתבעת היא דיירת מוגנת בדירת המושכר. עוד נקבע בפסק הדין כי הנתבעת רשאית לבצע עבודות שיפוץ בדירת המושכר כדלקמן: הכניסה לבית דרך הדלת מרחוב אלחלדייה תהיה כניסה משותפת; הנתבעת תבנה דלת כניסה לדירת המושכר בחדר המדרגות בסמוך לדלתם של משפחת רובינס ותשלים את בניית הקיר בסמוך לדלת עד לתקרה; במפלס הביניים תתאים הנתבעת את השטח למעבר ( כולל פתיחת פתח בקיר וציפוי הקירות בטיח וסיד); בחצר דירת המושכר יוסר גרם המדרגות שעשוי מעץ; הפתח בדירה של משפחת רובינס הפונה לחצר – ייסגר, ובמקומו יבנה קיר אבן וייווצר חלון; הגג שבחצר מעל דירת המושכר יהא בשימושה הייחודי ואילו הגג שמעל הדירה של משפחת רובינס יהיה בשימושם הייחודי. לא תיעשה כל בנייה מכל סוג שהוא בגגות אלה; עוד הוסכם כי הנתבעת תבצע שיפוצים ותיקונים בדירת המושכר לצורך הכשרתה למגורים – מבלי שיבנו קירות חדשים. הוסכם שהנתבעת תהיה רשאית להתחיל בשיפוצים תוך 30 יום ממתן פסק הדין "ולסיימם לכל המאוחר עד ליום 28.2.2001. אם לא יושלמו העבודות כמפורט בהסכם יבוטל הסכם זה וכל צד יהא רשאי לפעול כפי שימצא לנכון."; אשר למחלוקת בעניין החנות הוסכם שהיא תוכרע בתיק שמתנהל בפני כב' השופט י. נועם ( בתיק 15384/95, כמפורט להלן). עוד הוסכם בין הצדדים שהאפוטרופוס הכללי יוותר על תשלום דמי השכירות לתקופה שקדמה ליום 1.4.02 וכי דמי השכירות ישולמו ממועד זה ואילך בלבד.
במקביל להגשת תביעתה של הנתבעת בתיק 15384/95 ( תביעה שכאמור נמחקה), הוגשה נגד הנתבעת תביעת פינוי נוספת ( בת.א 24071/96) בעילת נטישה ובטענה שהנתבעת טרם חזרה להתגורר במושכר. ביום 1.9.02 ניתן פסק דינו של כב' השופט יורם נועם אשר קבע כי הנתבעת לא נטשה את החנות. כב' השופט נועם ציין בפסק דינו, על יסוד פסקי הדין שניתנו בתיקים האחרים, שהנתבעת לא נטשה את דירת המושכר בשנת 1984, אלא נאלצה לעזבה בנסיבות שנכפו עליה: הצורך לבצע בה תיקונים ושיפוצים, החל באמצע שנות ה- 80; וחסימת הגישה לדירת המושכר בשל עבודות שבוצעו על ידי אחרים, מתחילת שנות ה- 90. צוין בפסק הדין שהותר לנתבעת להשתמש בחנות גם כמחסן לאחסון מיטלטלין מדירת המושכר, לרבות אחסון ארוך טווח של רהיטים וחפצים שאינם מצויים בשימוש יום- יומי. נקבע שהחנות אכן שימשה לאחסון הרהיטים בתקופות השיפוץ הממושכות של דירת המושכר. עוד נקבע שבשנים שבהן המתינה הנתבעת לקבלת סעד מבתי המשפט שיאפשרו לה לשוב לדירת המושכר לא נדרשה פעילות נוספת במחסן, מעבר לשימוש הפסיבי, באמצעות אחסון ארוך טווח של המיטלטלין. בית המשפט הדגיש שבכל אותה עת שמרה הנתבעת על זיקה למחסן, ובעלה שביקר במקום דאג לתקן את הפתחים והמנעולים בשעה שאלו נפרצו. בית המשפט הוסיף שגם אילו היה מוכח שהחנות ננטשה, עצם הביקורים במחסן, התיקונים שבוצעו בדלתות ובמנעולים, מעידים על הכוונה לחזור למושכר ולהשתמש בו. בפסק הדין נדחתה תביעת הפינוי לא רק בשל עילת הנטישה, אלא גם בשל עילת אי המשכת תשלום דמי השכירות.
התביעה שבפני
התביעה שבפני הינה כאמור תביעת פינוי נוספת אשר הוגשה ביום 28.11.10, בחלוף כ- 8 שנים מיום מתן פסק דינו של כב' השופט י' נועם, שהיה פסק הדין האחרון שניתן במחלוקות בין הצדדים. תביעת הפינוי הוגשה הפעם על ידי ההקדש, שקיבל את המבנה מהאפוטרופוס הכללי חודשים ספורים לפני הגשת התביעה. עילות הפינוי שנטענו היו עילת הנטישה ועילה של אי מילוי תנאי השכירות העיקריים - לפי סעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר ( נוסח משולב), תשל"ב-1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר").
ביום 7.11.11 הגישה הנתבעת תביעה שכנגד בטענה שההקדש הפר את הוראות פסק הדין שניתן על ידי כב' השופט יצחק שמעוני בת.א. 4660/89. כן ביקשה הנתבעת כי יתאפשר לה לבצע שיפוצים נוספים בדירת המושכר ובחנות.
תמצית טענות התובעים
טענות לנטישת המושכר
התובעים טענו בסיכומיהם כי הוכח מעל לכל ספק סביר שהנתבעת עזבה את דירת המושכר בשנת 1984 ולא חזרה להתגורר בה גם לאחר המועד שנקבע בפסק הדין לסיום השיפוצים שנערכו בה (28.1.01). עוד טענו התובעים כי העובדה שהנתבעת לא שבה להתגורר בדירת המושכר גם בחלוף 11 שנים מהמועד שבו הייתה אמורה לשוב ולהתגורר בה מעידה כי אין בכוונתה לעשות כן.
התובעים הוסיפו וטענו שהנתבעת מתגוררת מזה 30 שנה בדחיאת אל בריד בנכס ששייך למשפחתו של בעלה ועל כן היא אינה זכאית להגנת חוק הגנת הדייר. לטענתם של התובעים, בהתאם לפסיקה יוצרת היעדרות ממושכת מהמושכר הנחה של נטישה והחובה לסתור הנחה זו רובצת על הדייר.
אשר לחנות טענו התובעים כי מזה שנים רבות הנתבעת אינה עושה שימוש כלשהו בחנות. נטען שהחנות פרוצה במשך שנים והנתבעת לא דאגה לתקן את מנעולי החנות, לא ביקשה לשפצה ולא עשתה דבר על מנת להביאה לידי שימוש - אף לא לצורך אחסון חפצים. לטענת התובעים, העובדה שהנתבעת נטשה את דירת המושכר מעידה אף היא על כך שהנתבעת נטשה את החנות.
טענות לאי מילוי תנאי השכירות
לטענת התובעים הוכח שהנתבעת הפרה תנאים עיקריים שבהסכם השכירות: בהתקנת מזגן בקיר החיצוני תוך פלישה לרכוש המשותף ופגיעה בחזית העתיקה של המבנה, ללא אישור ההקדש; בהפרעה לביקור של נציגי התובעים בנכס; בהפרעה לתיקון נזילות בדירה של השכנה.
טענות לעניין סעד מן הצדק
התובעים טענו כי הנתבעת אינה זכאית לסעד מן הצדק, הן לגבי דירת המושכר והן לגבי החנות. נטען שמדובר בדיירת מוגנת " היסטורית" אשר לא שילמה דמי מפתח ולפיכך הפגיעה בזכויות הקניינות של התובעים היא רבה יותר. עוד טענו כי יש להתחשב במטרותיו הציבוריות של ההקדש שהאינטרס הציבורי שלו עדיף מהותית על האינטרסים של הנתבעת. התובעים הוסיפו וטענו כי אין מקום לטענת הנתבעת שאין לה דירת מגורים אחרת בעוד שהיא התגוררה במשך כ-30 שנה בדחיאת אלבריד. אשר לחנות טענו התובעים כי הנתבעת לא ביקשה סעד מן הצדק לעניין החנות; התובעים הוסיפו וטענו שבהתחשב בהוראות הפסיקה לעניין החומרה היחסית שיש להתייחס למושכר שהוא בית עסק - אין מקום להעניק סעד מן הצדק לגבי החנות.
טענות באשר לתביעה שכנגד
התובעים טענו שיש לדחות את התביעה שכנגד, והדגישו כי ההקדש לא ביצע, אף לא הרשה לבצע כל פעולה אשר נוגדת את פסק הדין. התובעים הוסיפו שעל ביצוע העבודות שאותן הזכירה הנתבעת בכתב התביעה שכנגד חלה התיישנות. עוד טענו כי ישנו השתק שיפוטי ומעשה בית דין בפסק הדין בת"א 4660/89 לגבי מצבו של הנכס, לגבי הגישה אליו ולגבי הבנייה מעליו. התובעים הוסיפו כי דירת המושכר ראויה למגורים ואין צורך בשיפוצים לצורך הכשרתה למגורים. התובעים הפנו לכך שבמהלך השנים שבהן היה המושכר בניהול האפוטרופוס הכללי מעולם לא העלתה הנתבעת טענות כלשהן, ואלו הועלו רק לאחר הגשת התביעה.
סיכומי תשובה
בסיכומי התשובה טענו התובעים כי יש לדחות את טענות הנתבעת באשר להעדר זיקה של התובעים לנכס כיוון שמדובר בשינוי חזית. עוד טענו כי הצדדים הגיעו להסכמה דיונית בעניין והנתבעת עצמה אף הודתה בזכויות ההקדש בנכס. התובעים הוסיפו בעניין כי אישור רשם ההקדשות יוצר ראיה לנכונות האמור באישור, הן בשל החזקה בדבר כשרות מעשי הרשות והן בשל הוראות החוק שכן ברור כי אישור רשם ההקדשות מסתמך על כתב ההקדש. צוין שהערת האזהרה המופיעה בנסח הרישום מתייחסת לנאמני ההקדש הנוכחים.
התובעים טענו בסיכומי התשובה כי ההפרדה בין דירת המושכר לבין החנות נעשתה בהסתמך על קביעתו של כב' השופט י' נועם בסעיף 34 לפסק הדין בת.א. 24071/96. אשר לנטישת דירת המושכר טענו התובעים כי התגלו סתירות רבות בין העדות של הנתבעת לעדות בעלה: בנוגע להיקף השיפוצים שנערכו לאחר פסק הדין בת.א. 4660/98; באשר למקומות המגורים שבהם התגוררו לאחר עזיבת דירת המושכר; ובאשר לדירת מגוריהם בדחיית אלבריד.
תמצית טענות הנתבעת
הנתבעת טענה מנגד כי יש לדחות את התביעה על הסף כיוון שהתובעים אינם נאמני ההקדש הרשומים בנסח הטאבו. לטענתה, לא הוכיחו התובעים כי הם נאמני ההקדש כיום וכי מינויים נעשה כדין.
הנתבעת טענה כי אין לפצל את הדיון ולדון בעניין דירת המושכר בנפרד מעניין החנות, כיוון שמדובר בנכס אחד. אשר לעילת הנטישה טענה הנתבעת כי מדובר בטענת שווא וכי היא ומשפחתה לא נטשו את דירת המושכר ושבו להתגורר בו לאחר ביצוע השיפוצים. לטענתה, לא הצליחו התובעים להרים את נטל ההוכחה ולא הצליחו להוכיח שהנתבעת לא חזרה להתגורר בדירת המושכר - עדויות התובעים אינן קבילות או רלבנטיות ואינן מהימנות. מטעמי זהירות הוסיפה הנתבעת וטענה כי התובעים לא הוכיחו את היסוד השני של עילת הנטישה - הכוונה לחזור לדירת המושכר. לטענתה עולה מהראיות כי היא התגוררה בדירת המושכר והתכוונה להמשיך להתגורר בה. הנתבעת טענה כי עזיבת דירת המושכר הייתה מתוך כורח וזאת בשל מצבה של דירת המושכר שלא אפשר מגורים נאותים. עוד טענה כי הוכח שהיא השקיעה ממיטב כספה בתיקון ובשיפוץ דירת המושכר.
הנתבעת טענה כי ככל שהיא תפונה מדירת המושכר לא יהיה לה ולמשפחתה מקום מגורים אחר. לטענתה, אין לה כל דירת מגורים אחרת וכי לבעלה יש חלק בלתי מסוים בירושת אביו. החלק הוא 1/11 ממחצית הנכס שירש בעלה עם אחיו בשכונת דאחיית אלבריד באלארם. עוד טענה כי מגורים בנכס האמור ישללו את התושבות שלה בירושלים ויפגעו במעמדה החוקי. כן טענה כי אין לה ולבעלה יכולת כלכלית לרכוש דירה אחרת עבור מגורי המשפחה. אשר לחנות טענה הנתבעת כי היא השתמשה בה כמחסן לאחסון חפצים.
אשר לטענת הפרת הסכם השכירות טענה הנתבעת כי במקרה זה לא מתקיים התנאי השלישי לעילת הפינוי לפי סעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר - לא נקבע בהסכם השכירות כי הפרת התנאים בדבר מתן אפשרות לבדיקת הנכס ובדבר אי ביצוע שינויים במושכר מעניקים לבעלים זכות לתבוע פינוי.
הנתבעת הוסיפה וטענה כי היא זכאית לסעד מן הצדק לפי סעיף 132( א) לחוק הגנת הדייר.
הראיות
מטעם התובעים העידו מר אלי אטל, מר יוסף חג'; מר נסאר חוסאם וגב' יוכבד רובינס. התובעים הגישו את נסח הרישום בלשכת רישום המקרקעין של הנכס, את אישור רישום ההקדש, את אישור האפוטרופוס הכללי על שחרור הנכס להקדש ואת הסכם השכירות. כמו כן צורפו הפרוטוקולים ופסקי הדין שניתנו בהליכים השונים שקדמו להליך זה וההתכתבויות בין באי הכוח של הצדדים באשר למושכר. התובעים אף צירפו צילומים של הנכס והעתקים של חשבונות המים והחשמל של המושכר.
מטעם הנתבעת הוגש תצהיר עדות ראשית שלה ושל בעלה; אישורים על תשלומי הארנונה, החשמל והמים; אישור תשלומים עבור קו טלפון נייח ותשלומי אגרת טלוויזיה; אישור של רשות העתיקות בדבר אישור הצבת מזגן ובניית סורג; ותמונות של המושכר.
דיון והכרעה
הטענה לדחיית התביעה על הסף
בסיכומיה טענה הנתבעת שיש לדחות את התביעה על הסף מהטעם שהתובעים כלל לא הוכיחו את זיקתם למושכר ואת טענתם שהם נאמני ההקדש. לא מצאתי שיש לקבל את הטענה האמורה. בראש ובראשונה יש לציין שבכתב ההגנה לא נטענה טענה כלשהי באשר לזכויותיהם של התובעים או באשר לזכותו של ההקדש. אף שהטענה היא לדחיית התביעה על הסף, היא לא נטענה בתחילת ההליך, אף לא בשלבים מאוחרים יותר של בירורו. מדובר אפוא בהרחבת חזית אסורה, אף בהסכמה מכללא למעמדם של התובעים. לא זו אף זו. בכתב ההגנה ציינה הנתבעת עצמה את שמות תובעים 1 ו-2 בתפקידם כנאמני ההקדש. בכתב התביעה שכנגד אמנם לא ציינה אותם בשמם, אלא הסתפקה בכיתוב שם ההקדש " ע"י נאמניו כמפורט בתביעה העיקרית". בתחילת דיון ההוכחות הודיעו באי כוח הצדדים על הסכמתם לכך שכתבי התקנות יתוקנו כך שנאמני ההקדש יהיו הן התובעים והן הנתבעים שכנגד. לא הועלתה כל טענה באשר למעמדם של התובעים כנאמנים, וכתב התביעה שכנגד תוקן כאמור כך שהתביעה שכנגד תופנה נגדם. בהינתן הסכמה דיונית מפורשת זו אין כל מקום לטענה.
מעבר לדרוש אציין שהתובעים צירפו לתצהיר עדות ראשית את אישור רישום ההקדש - מיום 6.5.09, הקדש ע"ש שמואל משה בן דוד שלמה גנגל ז"ל. באישור צוין כי מטרות ההקדש הן: לטובת עניי עדת היהודים האשכנזים מכולל אוסטריה גליציה מחוז קרקא ולנברג שמקום מושבו בירושלים; צוין שתאריך הרישום הוא 6.5.09; באישור צוינו שמות נאמני ההקדש: שפירא אביעזר, הלר יהושוע, וצינוירט אבישי, שהם התובעים שבפני. עוד צירפו התובעים את הודעת האפוטרופוס הכללי- שבה הודיע האפוטרופוס הכללי לנתבעת ביום 24.5.10 כי הנכס שוחרר לידי שפירא אביעזר, הלר יהושוע, צינוירט אבישי כנאמני ההקדש, וכי יש ליצור קשר עם מר אלי אטל כנציג נאמני ההקדש. גם אישור זה מעיד על כך שהתובעים הם נאמני ההקדש. הנתבעת קיבלה את המכתב האמור ובא כוחה פנה בעקבותיו להקדש ולנאמניו, בין הצדדים התנהלה התכתבות שהעתקה הוגש לתיק בית המשפט, נציגיהם של התובעים אף ביקרו במושכר. לאור כל האמור לא מצאתי שיש לקבל את הטענה האמורה.
עילת הנטישה
המסגרת החוקית
עילת הפינוי בשל נטישת המושכר אינה אחת מעילות הפינוי המנויות בסעיף 131 לחוק הגנת הדייר ומקורה בהלכה הפסוקה. עמד על מאפייניה כב' הנשיא ( כתוארו אז) מ' שמגר בע"א 977/91 הועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים נ' נוסייבה, פ"ד מו (5) 758, 765 ( להלן- "פרשת נוסייבה"), לפיו:
"עילת הנטישה היא עילת פינוי, שהוספה על ידי בתי המשפט לרשימת העילות המנויות בסעיף 131. הראציונאל של חוק הגנת הדייר הוא הגנה על דיירים, כך שלא יאבדו את מקום מגוריהם או בית העסק שלהם כל זמן שהם עומדים בדרישות שקובע החוק. ראציונאל זה מחייב, כי לא תינתן הגנה לדייר שנטש את המושכר בלי כוונה לחזור אליו. מי שנטש עבר מן הסתם להתגורר במקום אחר, כך שיש לו קורת גג או לחלופין מצא מקור פרנסה אחר. אין כל סיבה להחיל על נוטשים את הגנת החוק."
כפי שביאר המלומד בר- אופיר בספרו סוגיות בדיני הגנת הדייר, מהדורה שנייה ( עדכון מס' 6, מרץ 2014), בעמ' 125 (להלן: "בר- אופיר"), דייר הנוטש את בית מגוריו אינו זכאי עוד להגנת החוק, כיון שדיני הגנת הדייר אינם פורשים עוד עליו את חסותם, אלא אם כן הוא " מחזיק במושכר וגר בו בפועל ממש" (וראו גם כב' השופט ש' לוין ( כתארו אז) בע"א 683/82 דויטש נ' עזבון פרל ואח', פ"ח לח((2) 729, 732). עוד בואר כי הפסיקה מבוססת על העיקרון שלפיו נועדו דיני הגנת הדייר להבטיח לדיירים קורת גג בעיתות חירום, ואולם " אם מושכרו של הדייר הפסיק לשמש לו מקום מגורים או עסק, אין זה צודק שימשיך להחזיק בו למרות נטישתו" (שם, עמ' 125). בהכרעה האם נטש הדייר את המושכר יש לשקול את נסיבות השכירות, טיב השימוש בנכס ומטרת השכירות (בר- אופיר 125, וראו גם ע"א 246/76 מרקוס נ' "שלף" שותפות מוגבלת, פ"ד לא(2) 622). דייר מוגן הנוטש את המושכר מאבד את זכותו לדיירות מוגנת ומקים עילה לסילוק יד ולסיום השכירות המוגנת, שכן דיני הגנת הדייר הם דינים סוציאליים ביסודם, "והמשך השכירות, שהם חלים עליה, מותנה במימושה בפועל על ידי הדייר" ( בר- אופיר, עמ' 126(1)).
עוד נקבע בהלכה הפסוקה ( ראו למשל בפרשת נוסייבה) כי לשם הוכחת עילת הנטישה יש להוכיח התקיימותם של שני יסודות מצטברים: האחד, יסוד פיזי - עובדתי של נטישת המושכר בפועל על ידי הדייר, והשני, יסוד נפשי, שאין בכוונתו של הדייר לשוב אל המושכר. עוד נפסק כי כוונתו זו של הדייר נלמדת משניים אלו: מרצונו של הדייר לשוב למושכר, וכן מקיומו של סיכוי ממשי לאפשרות חזרתו של הדייר למושכר, להבדיל מרצון ערטילאי שאיננו בר קיום לחזור אל המושכר, רצון המלווה במעשים גלויים.
ההלכה הפסוקה התייחסה גם לנטל השכנוע. כב' השופט י' זוסמן ציין בפסק דינו בע"א 170/63 פפסימידוף ואח' נ' חיוק ואח', פ"ד יז 2498 כי-
... "בעל הבית התובע פינוי חייב לשכנע את בית המשפט שהדייר נטש את המושכר לחלוטין, על מנת לא לשוב אליו, כי הוא מוציא מחברו. נטל שכנוע זה נשאר על שכמו מתחילת הדיון ועד סופו. אלא מאי? משהביא התובע ראיות העשויות לשמש יסוד לקביעה כי הדייר נטש את המושכר, כגון שהדייר שכר או קנה לו דירה אחרת ועשה ישיבתו בה קבע, יצא, לכאורה, ידי חובתו. אך הדייר יכול להראות כי נסיבות המקרה אינן מצדיקות את המסקנה שהיתה נטישה, ולשם כך יהא עליו, בדרך כלל, להביא ראיות לסתור... אין זאת אומרת שנטל השכנוע עובר אליו, והוא, הדייר, חייב להוכיח שלא נטש. כאמור, נטל שכנוע זה מוטל על התובע. הדייר חייב להוכיח את העובדות שהוא מסתמך עליהן, כדי להסביר על שום מה לא יסיק השופט מראיות התובע שהיתה נטישה; ... ספק שנשאר בלבו של השופט, אם נטש הדייר או לאו, ספק זה פועל לעולם לטובת הדייר, הזכאי לכך שהתביעה תידחה מפאת הספק".

עוד נפסק כי לא כל היעדרות, גם אם היא היעדרות ממושכת, מצביעה על ניתוק הזיקה של הדייר למושכר, ונדרשת בכל מקרה בחינה עניינית של אופי ההיעדרות, טיבה ומטרתה. משך הזמן אינו גורם בלעדי ומספיק, שכן תיתכן היעדרות למטרה מוגדרת וחולפת שתימשך זמן רב אך לא תאבד את אופייה הארעי. ( בר-אופיר, עמ' 128).
מן הכלל אל הפרט
היסוד הפיזי- עזיבת המושכר בפועל
השאלה הראשונה הטעונה הכרעה היא האם עזבה הנתבעת את המושכר בפועל, כפי שטענו התובעים, או שמא היא מתגוררת בדירת המושכר ועושה שימוש בחנות כמחסן, כפי שטענה הנתבעת. לאחר עיון בראיות שהובאו בפני מצאתי שעלה בידי התובעים להוכיח את היסוד הפיזי, היינו שהנתבעת נטשה בפועל את המושכר, וזאת אף שהנתבעת הכחישה זאת מכול וכול וטענה בלהט שבתום השיפוצים שנערכו בדירת המושכר בשנים 2000 ו- 2001, היא שבה להתגורר בה ובמקביל המשיכה להשתמש בחנות כמחסן.
ראיות התובעים
עדותו של אלי אטל
מר אלי אטל ( להלן- "אטל"), המסייע בידי נאמני ההקדש ומשמש כנציגם, הצהיר בתצהיר עדות ראשית כי הוא מתגורר בעיר העתיקה מזה כ-20 שנה ופועל עבור מספר הקדשות הממוקמים ברובע המוסלמי בקרבת הנכס. כפי שפורט בסעיף 3 לתצהירו, מדי יום הוא עובר ליד המבנה. אטל הצהיר בסעיף 9 לתצהירו, כי למרות שחלפו כ- 11 שנים ממועד סיום השיפוצים שנועדו להכשיר את דירת המושכר למגורים, לא שבה הנתבעת להתגורר בה. על פי האמור בסעיף 10 לתצהירו, עוד בטרם הגיש ההקדש את הבקשה לשחרור המבנה מידי האפוטרופוס הכללי הוא בירר את מצב החזקת המושכר, "מתוך היכרות עם הנכס היה ידוע לי, כי איש אינו מחזיק בו, ואכן בבדיקות ובבירורים שעשיתי, התברר שהנתבעת איננה מחזיקה בנכס בפועל ואיננה מתגוררת בו ו/או משתמשת בו, למעט ביקור של בעלה של הנתבעת בדירה מפעם לפעם למס' שעות.". עוד הצהיר כי "במסגרת הבדיקות והבירורים פניתי לשכנים המתגוררים בבניין ובשכנותו ( משפחות רובינס ושרעבי). כמו כן הפעלתי חוקרים פרטיים ..." (סעיף 11).
אטל הצהיר כי ביום 26.8.10 נערך ביקור במושכר שבו נטלו חלק הוא עצמו, נציג נוסף של ההקדש ומודדים מטעמו. במהלך הביקור התפרצה הנתבעת כלפיו וכלפי הנציג הנוסף של ההקדש בצעקות ובאיומים ודרשה מהם לעזוב את דירת המושכר. עוד הצהיר כי "בביקור התברר לי באופן חד משמעי, כי הדירה ראויה למגורים, כי כל הנחיות פסק הדין... בנוגע לשכנים התקיימו, וכי למרות זאת אין הנתבעת מתגוררת בנכס." (סעיף 17 לתצהיר עדות ראשית, הדגש במקור). אשר לחנות הצהיר כי במהלך הביקור התברר לו כי החנות אינה משמשת כמחסן "היו קיימות מס' גרוטאות בחנות, אך אלה לא צלחו לדבר. דלת החנות היתה פרוצה ולא הגנה על " הציוד" שהיה המצוי בה. לא מדובר " במחסן לרהיטים ישנים ולציוד נוסף". הנתבעת לא הוציאה את " הרהיטים הישנים" ו"הציוד" שהיו במקום לדירה, ששופצה בהתאם לפסק הדין ... והיא נטשה את החנות" (סעיף 18 לתצהיר). אטל הצהיר כי עוד לפני שחרור הנכס לידי ההקדש הוא פנה לשכנים המתגוררים בבניין, משפחות רובינס ושרעבי, ובירר עמם האם הנתבעת משתמשת במושכר או מתגוררת בו. בירור נוסף ערך עמם גם לקראת הגשת התביעה. השכנים השיבו כי הנתבעת אינה מתגוררת בדירת המושכר ואינה עושה במושכר כל שימוש, למעט ביקורים קצרים ולא קבועים של בעלה בדירת המושכר ( סעיף 26( א)).
אטל צירף לתצהירו את חשבונות צריכת המים בדירת המושכר של חברת הגיחון, וכן טבלה המפרטת את חשבונות צריכת המים. כמו כן הדגיש כי מתחילת שנת 2005 עד לתחילת שנת 2007 עמדה הצריכה על 0. משנת 2007 עד אפריל 2008 עמדה הצריכה על כ- 25 מ"ק בלבד, כמחצית מהצריכה הממוצעת למשפחה בת 6 נפשות- כהרכב משפחתה של הנתבעת. מחודש מאי 2008 עד ליום 30.4.10, עמדה הצריכה על 0 או קרוב לכך. החל ביום 1.5.10 ( החל מקבלת ההודעה על שחרור הנכס מידי האפוטרופוס), ועד סוף שנת 2011, עמדה הצריכה החודשית על כ- 11 מ"ק ( סעיף 26). אטל התייחס בתצהירו גם לצריכת החשמל, והפנה לכך שהחל ביום 6.9.05 עד 11.3.06 לא הייתה כל צריכת חשמל המושכר ולא בוצעו כל תשלומים. בשנים שלאחר מכן אין כל נתונים בידי חברת החשמל המזרח ירושלמית בדבר צריכת חשמל במושכר, וביום 12.8.10, לאחר שנודע לנתבעת על כך שהנכס שוחרר לידי ההקדש, חובר המושכר לפתע שוב למערכת החשמל. קריאת המונה באותו יום עמדה על 14582 קילווואט, עשרה חודשים לאחר מכן עמדה קריאת המונה על 16700 קילוואט, ממוצע של 212 קילוואט לחודש. חמישה חודשים לאחר מכן עמדה קריאת המונה על 17830, ממוצע של 239 קילווואט לחודש. אטל התבסס על נתוני חברת החשמל באשר לצריכת החשמל של מוצרי חשמל שונים, כפי שפורסמו באתר חברת החשמל, והבהיר שהצריכה האמורה אינה תואמת צריכה של משפחה בת 6 נפשות, ומעידה על כך שאיש אינו מתגורר בדירת המושכר. לטענתו, ובהינתן העובדה שמנורה רגילה בת 100 וואט צורכת קילוואט אחד ב- 10 שעות, מתאימה הצריכה בדירת המושכר על צריכה של כ 5 עד 7 נורות, ללא צריכה של מוצרי חשמל כגון מכונת כביסה, מקרר, תנור חשמלי, ועוד.
אטל ציין שאין מחלוקת על כך שהנתבעת עזבה את המושכר בשנת 1983. בתצהירו הצהיר כי בבדיקות שנערכו על ידי ההקדש נמצא כי הנתבעת מתגוררת בדחיאת אל בריד, ליד שכונת אל-ראם. דירתה מצויה בקומה העליונה בבניין בן שתי קומות, כשבקומה הראשונה מתגוררים הורי בעלה. אטל ציין שמעבר לבדיקת חוקרים פרטיים הוא עצמו ביקש את מספר הטלפון של בעלה של הנתבעת ממודיעין חברת הטלפון של הרשות הפלסטינית. עוד ציין שהחוקר הפרטי מצא שמונה החשמל בדחיאת אל בריד רשום על שם בעלה של הנתבעת וחשבונות החשמל משולמים כסדרם. אטל הוסיף בתצהירו ( סעיף 32) שהנתבעת סירבה להשלים את גילוי המסמכים. בתשובה לשאלון הצהירה הנתבעת כי הדרישה להמציא את תמצית התשלומים שבוצעו ב- 7 השנים שקדמו ליום הגשת התביעה היא גזירה מכבידה שלא ניתן לעמוד בפניה.
אשר לחנות הצהיר אטל כי בביקור שערך בחנות ביום 26.8.10 מצא שהחנות אינה משמשת למחסן. בחנות היו מספר גרוטאות, שאינן יכולות לשמש לדבר. דלת החנות הייתה פרוצה. במועד מתן התצהיר הייתה החנות ריקה לחלוטין, וביום 9.12.12 הוא קיבל דיווח מהשכנים על כך שבחנות מבוצעות עבודות ללא קבלת רשות מההקדש. בהתאם לתצהירו הגיע אטל למקום באופן מיידי, וראה שהריהוט ההרוס שהיה בחנות הושלך לערימת זבל שעמדה בפינת הרחוב, ביחד עם יתר האשפה שהייתה בדירת המושכר. בעלה של הנתבעת נכח במקום ופיקח על עבודת המסגר שריתך את דלתות החנות. עד לאותו יום הייתה החנות פרוצה לחלוטין ולא הייתה כל מניעה מלהיכנס אליה בעד פתח בצידי התריס, והיא שמשה מקום משחק לילדי השכונה ( סעיף 30 לתצהיר).
בחקירתו הנגדית השיב אטל לגבי הביקור שערך במושכר כי במהלך הביקור שהו בדירה הנתבעת, בעלה ונערה נוספת ( עמ' 21 שורות 3-6). לשאלה אם בעת הביקור הייתה הדירה מרוהטת השיב "בוודאי, נראה היה שפזרו בה סימני חיים לפני שהגעתי, כמו בגדים אוכל." ( עמ' 21 שורה 8). אטל השיב בחקירתו הנגדית שאת החנות ראה הרבה לפני ביקורו בדירת המושכר, שכן החנות הייתה פרוצה והיה אפשר לראות את כל תחולתה ( עמ' 15).,
עדותה של י' רובינס
עדותו של אטל שלפיה הנתבעת לא שבה להתגורר בדירת המושכר נתמכה גם בעדות השכנה, גב' יוכבד רובינס ( להלן- "רובינס"), אשר התגוררה בדירה הסמוכה לדירת המושכר במשך 19 שנים, החל בשנת 1993 ועד חודש מרץ 2012, כחודש לאחר הגשת תצהיר עדותה הראשית ( עמ' 9 שורה 32). על פי עדותה, לא התגוררו הנתבעת או בעלה בדירת המושכר. העדה העידה שעד סוף שנת 2011 "היינו הדיירים היחידים שהשתמשו בבניין בקביעות. בסוף שנת 2011 אכלס ההקדש יחידת מגורים נוספת בבניין, הנמצאת בקומת הקרקע." (סעיף 3). רובינס העידה כי " לאורך השנים ועד לפני מס' חודשים, לא השתמשו הנתבעת או בעלה בדירה באופן תדיר, ובודאי שלא למגורים קבועים. בעלה של הנתבעת נהג לבקר בדירה בזמנים לא קבועים למשך כמה שעות בלבד. החל מלפני מס' חודשים, מגיעים בני הזוג לדירה ( בד"כ בעלה של הנתבעת בלבד) בתדירות גבוהה יותר, ושוהים בדירה למשך יותר זמן. לאורך השנים הייתה הדירה, למעשה, נטושה ( למרות שפעמים רבות היה האור בסלון דולק למשך 24 שעות). בחורף הייתה החצר הפנימית מתמלאת במי גשמים שהצטברו בה בגלל סתימות בפתח הניקוז." (סעיפים 4-8). העדה הדגישה בסעיף 9 כי " הטענה כי במקום התגוררה משפחה עם ארבעה או חמישה ילדים, איננה נכונה בוודאות. אילו כאמור הייתה מתגוררת במקום משפחה, כאמור, הייתי יודעת זאת".
רובינס הבהירה בסעיף 4 לתצהירה שדירת המושכר מוכרת לה היטב, שכן חדר המדרגות משותף לשתי הדירות. על פי הסברה מצויה דלת דירתה מול דלת דירת המושכר, חלונות מטבח דירתה משקיפים אל הדלת הפנימית של דירת המושכר. העדה הבהירה שניתן לשמוע היטב מדירתה את הכניסה והיציאה של אנשים מהרחוב לחדר המדרגות ומחדר המדרגות אל דירת המושכר וממנה. העדה הוסיפה ( בסעיף 5) כי היא מכירה את הנתבעת ואת בעלה.
בחקירתה הנגדית השיבה רובינס שכאשר עברה להתגורר בדירתה הייתה דירת המושכר ריקה. לשאלה איך היא יודעת שדירת המושכר הייתה ריקה השיבה "הכניסה לשתי הדירות היא כניסה משותפת. בתקופה הראשונה שגרנו בדירה נעלנו את הדלת לרחוב. החלפנו גם צילינדר, כי המפתח נשבר ובשלב מסוים הפסקנו להקפיד לנעול את הדלת ואולם היא היתה נעולה במשך זמן רב." (עמ' 11 שורות 9-11). עוד השיבה בעניין כי פעם ראשונה הם פגשו את בעלה של הנתבעת בשנת 1995 כאשר בא לתת להם את התביעה שתבע אותם ( עמ' 11 שורות 13-14), וכי רוב הזמן לא היה מישהו בדירת המושכר ו"מדי פעם היה מישהו מגיע, שוהה קצת בדירה ועוזב." (עמ' 11 שורה 21). לשאלה אם לא הגיעה לדלת הכניסה כדי לראות אם יש מישהו בדירת המושכר השיבה: "לא הייתי צריכה לבדוק כיוון שאפשר לשמוע כאשר נכנסים או יוצאים מחדר המדרגות והחלונות של המטבח אצלנו משקיפים על החצר שהיא במפלס יותר נמוך ואפשר לדעת בקלות אם נכנסים או יוצאים, שומעים את הדלת." (עמ' 11 שורות 28-30). לשאלת בית המשפט השיבה כי "יש דלת מאחור שנכנסים לתוך חדר המדרגות. מחדר המדרגות בתחילה היו מדרגות שהובילו רק לדירה שלנו ולעוד דירה במפלס נמוך יותר. החדר של דירת הנתבעת גבל בחדר המדרגות אך לא היה פתח מחדר המדרגות לדירה. בעקבות התדיינות משפטית שהיתה, הוחלט שהוא יפתח לעצמו יציאה דרך אותו החדר, כך שהדלת היתה משותפת, ומשם היו מדרגות שהובילו לדירה שלנו ולדירה שלו." (עמ' 12 שורות 1-5). רובינס השיבה כי " פעמים רבות היה האור דולק בדירה למשך ימים מבלי שכיבו אותו." (עמ' 12 שורות 13-14). ועוד הוסיפה כי היא נשאלה על כך על ידי נציג האפוטרופוס הכללי בשעתו וענתה לו כי דירת המושכר "רוב הזמן ריקה, לפעמים משאירים אור, לפעמים מגיעים ועוזבים." (עמ' 12 שורות 18-19). אשר להצטברות מי הגשמים בחצר השיבה כי יכול להיות שהמים חדרו לדירת המושכר והיא לא דאגה לשכנים כיוון שכידוע לה דירת המושכר הייתה ריקה, ולמיטב ידיעתה היא הודיעה על כך להקדש ( עמ' 12 שורות 22-26).
ניתן ללמוד מדבריה של רובינס, המתגוררת כאמור בדירה הסמוכה לדירת המושכר, שהיא מכירה את דירת המושכר בשל סמיכותה לדירתה שלה, ומודעת לנעשה בה. עוד ניתן להתרשם שהיא מכירה את הנתבעת ואת בעלה. רובינס העידה על כך שדירת המושכר הייתה נטושה במהלך השנים, עד שנת 2011 לערך, היינו סמוך לאחר הגשת התביעה, למעט ביקורים אקראיים ובלתי תכופים של בעלה של הנתבעת בדירת המושכר. עוד ניתן כאמור ללמוד מעדותה, שבחודשים האחרונים, היינו, לאחר הגשת התביעה, ביקוריה של הנתבעת ובעלה בדירת המושכר היו תכופים יותר וארכו שעות מספר, ואולם גם לאחר הגשת התביעה לא שבה הנתבעת להתגורר בדירת המושכר. אף שהנתבעת טענה בסיכומיה שעדותה של העדה אינה אמינה, בין היתר בגין הליך משפטי שהתקיים ביניהם בעבר, לא מצאתי שלעדה עניין אישי בתובענה, או שקיימים שיקולים זרים, בעיקר בשל העובדה שהחל בשנת 2012 אין היא מתגוררת עוד בבניין, ואין לה קשרים כלשהם עם התובעים או עם הנתבעת. אף שרובינס נתבעה בעבר על ידי הנתבעת, על פי הסכם הפשרה לא הוטלו עליה חיובים כלשהם, וההכרעה במחלוקת הייתה למעשה בזכויות הנתבעת כלפי המשכיר, ולא כלפי השכנים. ההתרשמות הכללית מעדותה של רובינס הייתה שמדובר בעדות אמינה, של שכן הקרוב לעניינים ובקי בנעשה בבניין ובדירת המושכר.
עדותו של יוסף חאג'
תמיכה נוספת לגרסתם של התובעים ניתן למצוא בעדויותיהם של מר יוסף חאג' ומר נסאר חוסאם . מר יוסף חאג', אשר התבקש לאתר את מענה של הנתבעת על ידי מר אטל, הצהיר בתצהיר עדות ראשית מיום 9.2.12 כי "ביקרתי מס' רב של פעמים בבית ברחוב עקבת אל חלדיה 33 בעיר העתיקה בירושלים בניסיון לאתר את בני הזוג סובלבן, אך לא מצאתי אותם שם." (סעיף 3). על פי האמור בתצהירו, לאחר מאמצים עלה בידו לאתר את מס' הטלפון של בעלה של הנתבעת, מר מוצטפא נועמאן סובלבן ( להלן- "סובלבן") ובשיחת הטלפון שתימלולה הוגש הציג מר חאג' את עצמו כסוקר מטעם ביטוח לאומי ושאל את סובלבן האם יש לו בית באלראם. סובלבן השיב "כן אבל בדחיאת אלבריד ליד אלראם. זה בית המשפחה ואנו מתגוררים בו. בנוסף יש לנו כתובת ברח' ח'אלדיה בעיר העתיקה...". לאחר שנשאל שוב האם הוא מתגורר בדאחית אלבריד השיב: "כן, אבל גם בעיר העתיקה... מספר הטלפון בבית בעיר העתיקה הוא ..." (סעיף 5).
מר חאג' הוסיף בתצהירו כי " ביקרתי במקום מגורי המשפחה בדאחיית אל בריד, אותו איתרתי בהתאם להדרכה שנתן לי מר סובלבן בשיחת הטלפון, ביום 5.5.10, ואכן, לפי מה שמסרו לי השכנים, שם מקום מגוריהם של ה"ה מוסטפא ונורה סובלבן." (סעיף 6). מר חאג' הצהיר כי ביום 22.11.10 הוא הגיע למקום מגורי המשפחה בדחיית אלבריד כדי למסור להם את כתב התביעה ( לפי בקשת מר אטל) "בכניסה לבניין ( בצידו האחורי) פגשתי אדם מבוגר, שהזדהה לפני כאביו של מוסטפה. במקום גם נכחה אשתו של האב. שניהם הפנו אותי לכניסה לבניין המובילה לדירתה של הנתבעת שנאמר לי שהיא בקומה השנייה. דלת הכניסה לבניין הייתה נעולה. צלצלתי במכשיר האינטרקום, המוצב בכניסה לבניין", וכיון שלא היה מענה המציא את כתב התביעה באמצעות מסירתו לידי אביו של בעלה של הנתבעת ( סעיף 7). לתצהירו צירף תצלומים של הבניין ושל הדירה, וכן תרשים.
בחקירה הנגדית השיב כי הוא עובד עם מספר חוקרים ואין לו רישיון ( עמ' 24 שורות 5-6). עוד השיב כי התבקש על ידי אטל לאתר את מענה של הנתבעת "בתור אדם שעושה איתורים"; וכשנשאל אם יש מקצוע כזה השיב בחיוב וכי " הוא לא מוגדר בחוק." (עמ' 24 שורות 7-10). לשאלה מדוע לא מסר את כתב התביעה לנתבעת בכתובתה שבעיר העתיקה השיב כי הוא הלך לשם לפחות 3 פעמים ולא מצא שם אף אחד ( עמ' 24 שורות 14-19).
ניתן ללמוד מעדותו של העד שהוא ניסה תחילה לאתר את הנתבעת בדירת המושכר אך הדבר לא עלה בידו. בשיחה טלפונית שקיים עם סובלבן השיב לו סובלבן שהמשפחה מתגוררת בדאחיית אל בריד, באזור אל ראם, וכי יש לו גם " כתובת" בעיר העתיקה. השכנים שפגש במקום אישרו שאכן הנתבעת מתגוררת בדאחיית אל בריד. זאת ועוד, לא עלה בידו של העד לבצע המצאה לנתבעת בדירת המושכר, כיון שהיא לא שהתה שם, ואולם עלה בידו לבצע לה המצאה בדאחיית אל בריד.
עדותו של נאסר חוסאם
דברים דומים ניתן ללמוד מעדותו של החוקר הפרטי מר נסאר חוסאם, חוקר מורשה העובד במשרד מורן חקירות. החוקר הצהיר בתצהיר עדות ראשית כי הוא התבקש על ידי אטל לאתר את מענה של הנתבעת וביום 10.10.10 הוא ביקר בשכונת דחיית אלבריד ותחקר מספר אנשים, שאת שמותיהם מנה, ביניהם אשת אביו של סובלבן ובן דודו, כולם מסרו שהם מכירים את הנתבעת וכי היא מתגוררת בבניין שעליו הצביעו במשך שנים רבות, יחד עם בעלה וילדיהם ( סעיפים 4-5). החוקר הצהיר כי בקומת הקרקע של הבניין מתגוררים אביו של סובלבן ואשתו ובקומה השנייה מתגוררת הנתבעת עם בני משפחתה ( סעיף 6). "בכניסה לבניין מוצב אינטרקום, כאשר על דירה מס' 2 כתוב " מוסטפה סובלבן". לקריאתנו במכשיר האינטרקום, ענה נער צעיר, שהזדהה כבנה של הנתבעת, בשם " מוחמד". יצוין, כי לפי המידע שבידנו, אין לנתבעת כל בן בשם מוחמד. כששאלנו את הנער היכן הוריו, הוא השיב, כי אביו אינו בבית. מכל מקום הנער לא איפשר לנו להיכנס לבית. יצוין כי במכשיר האינטרקום מותקנת מצלמה..." (סעיפים 7-9).
העד הוסיף והצהיר בסעיף 10 לתצהירו כי משיחה שנערכה עם אשת חמיה של הנתבעת ( אביו של סובלבן) מתגורר בנה של הנתבעת, אחמד, בבניין הסמוך. העד פנה לבניין ודפק בדלת ואולם לא היה מענה. ביום 25.10.10 ביקר החוקר ברחוב עקבת אל חאלדייה 33 ותחקר את השכנים שאת שמותיהם ציין בתצהירו, וכולם השיבו שהם אינם מכירים את הנתבעת או את בעלה ( סעיף 12). העד ציין כי מהתחקיר שערך עולה במידה רבה של וודאות כי הנתבעת אינה מתגוררת במבנה שברח' עקבת אל חאלדייה בעיר העתיקה, אלא בקומה השנייה בבניין שבדחיאת אל בריד.
ראיות הנתבעת
עדותה של הנתבעת
הנתבעת ובעלה טענו מנגד שהם דווקא מתגוררים בדירת המושכר. בתצהיר עדות ראשית הצהירה הנתבעת כי היא דיירת מוגנת במושכר וכי היא "מתגוררת ומשתמשת בנכס ברציפות מאז ביצוע התיקונים בו בשנת 2000 -2001. כפי שזכור לי, החל משנת 2001 נציג האפוטרופוס הכללי, ביקר בנכס מספר פעמים ( אם אינני טועה בשנים - 2001, 2002, 2003) וידע והבחין שאני ובני משפחתי מתגוררים ומשתמשים בנכס." (סעיפים 1-2). הנתבעת שבה והצהירה כי היא לא נטשה את המושכר וכי מאז סיום התיקונים שהתבצעו לאחר פסק הדין שניתן ביום 24.2.00 היא שבה להתגורר בדירת המושכר ( סעיף 5). עוד הצהירה כי דמי השכירות שולמו כל השנים ללא פיגור או חיסור וכי היא משלמת את תשלומי החובה השוטפים במשך שנים ארוכות ( סעיפים 3-4).
אשר לתשלומי החשמל, טענה הנתבעת שלאחר פטירתה של המנוחה, נרשם מונה החשמל על שם קרוב משפחה, מר אסחאק אבו חמאד שנפטר לפני כ- 9 שנים, ואשר הוזעק לשמור עליה ועל אחיה לאחר פטירת המנוחה. ביום 22.8.10 הועבר החשבון לשם סובלבן, בעלה של הנתבעת, ובאותו מעמד שילם בעלה לחברת החשמל חוב בסך של 5,000 ₪. לתצהירה צירפה הנתבעת העתק של חשבונות מים ששילמה, וכן של טלפון שהותקן בדירה במרץ 2010. תשלומי חשמל שצירפה - שם הצרכן הוא אסחק אבו חמד: חשבונית מיום 13.9.10 עבור 5 ימים סך של 144 ₪ , תשלום של 5,000 ₪ מיום 22.8.10; שם הצרכן הוא מוצטפא נעמאן סוב לבן : חשבונית מיום 16.10.10 סך של 159 ₪, חשבונית מיום 15.11.10 סך של 160 ₪ , חשבונית מיום 3.7.11 עבור 33 ימים סך של 155 ₪ , חשבונית מיום 16.10.10 סך של 328 ₪. תשלומי מים שצירפה - תשלום למגורים עד 4 נפשות: עבור 60 ימי צריכה לחודשים 5-7/02 סך של 274.72 ₪ ; עבור 56 ימי צריכה בחודשים 1-3/04 סך של 112.56 ₪ ; עבור 56 ימי צריכה בחודשים 1-2/07 סך של 152.33 ₪ ; עבור 61 ימי צריכה בחודשים 2-4/07 סך של 150.44 ₪ ; עבור 57 ימי צריכה בחודשים 6-8/07 סך של 151.80 ₪ + חוב קודם על סך של 156.33 ₪ ; עבור 63 ימי צריכה בחודשים 8-10/07 סך של 194.96 ₪ ; עבור 59 ימי צריכה בחודשים 12/07 עד 2/08 סך של 209.25 ₪ . תשלום למגורים עד 2 נפשות: עבור 60 ימי צריכה בחודשים 3-4/10 סך של 40.54 ₪ ; עבור 60 ימי צריכה בחודשים 5-6/10 סך של 201.05 ₪. תשלום למגורים עד 8 נפשות: עבור 62 ימי צריכה סך של 90.4 ₪. הנתבעת שבה והצהירה שמיד בתום ביצוע התיקונים היא שבה להתגורר בדירת המושכר.
אשר לנכס שבשכונת דאחיית אלבריד הצהירה הנתבעת כי הנכס היה שייך לחמיה המנוח וכי לאחר מותו ירשה אשתו את מחצית הנכס ואת החצי השני ירש בעלה של הנתבעת, ביחד עם 10 אחיו ( סעיף 6). עוד הצהירה כי בנכס שבשכונת דחיאת אלבריד " משתמשים בעלי מוצטפא והאחים והאחיות שלו שעה שבאים לבקר בנכס בסופי השבוע, בשמחות ובחגים...". הנתבעת הדגישה כי אין לבעלה ולאף אחד מאחיו ומאחיותיו זכות בחלק מסוים בנכס. הם טרם חילקו ביניהם את עזבון אביהם. עוד הוסיפה " גם אני ומשפחתי מבקרים בנכס שבשכונת דחיאת אל בריד/אלראם. אנו מבקרים שם בסופי השבוע, בחופשות, בשמחות ובחגים, וגם כאשר אביו של בעלי מוצטפא חלה, היה בעלי מוצטפא כמו שאר האחים והאחיות שלו מבקרים את האב המנוח...". הנתבעת הדגישה בעניין זה כי נקבע בהליכים הקודמים שמגוריה הזמניים, שלה ושל בני משפחתה, בנכס שבדחייאת אלבריד, אינם פוגעים בזכויותיה במושכר ( סעיף 9). הנתבעת הצהירה כי "בהתאם לפסק הדין שניתן ביום 24/2/2000 ע"י כבוד השופט יצחק שמעוני, ביצעתי בדירה חלק גדול מהשיפוצים שהורשתי לעשות, כך שהדירה הוכשרה וראויה למגורים, ומאז שהוכשרה כאמור אני מתגוררת בדירה ביחד עם משפחתי." (סעיף 10).
אשר לחנות הצהירה הנתבעת כי "אני משתמשת בחנות כמחסן, שם אני מאחסנת חפצים שאיני זקוקה להם בתוך הדירה. יצוין כי דלת החנות נפרצה, והדבר פגע בבטחון המקום, לכן בעלי מוצטפא ביקש מנציגי ההקדש, לאפשר לו להחליף את דלת החנות אך נציגי ההקדש לא נענו לדרישה סבירה זאת." (סעיף 15). עוד הצהירה כי לא התבצעו עבודות בנייה בחנות וכי בעלה הביא מסגר שריתך ותיקן את דלת החנות ( סעיפים 16,18). הנתבעת הצהירה כי היא נולדה וגדלה בדירת המושכר וגם לאחר שהתחתנה המשיכה לגור בה "עד שנאלצתי לעזוב אותה לאחר שהפכה בלתי כשירה למגורים. אני שבתי לדירה ביחד עם משפחתי בשנת 2000/1 לאחר שביצענו בה תיקונים והשקענו בה ממיטב כספנו." (סעיף 25). עוד הצהירה כי חשוב לה להמשיך ולהתפלל במסגד אלאקצא ולהגיע לשם בהליכה ברגל ( סעיף 27). הנתבעת הצהירה כי אין לה דירת מגורים אחרת, וכי חלקו של בעלה בירושת אביו הוא מזערי. הנתבעת הוסיפה והצהירה כי שלילת זכאותה להתגורר בדירת המושכר עלולה לפגוע במעמדה החוקי, להביא להפסקת הביטוח הרפואי שלה ושל בני משפחתה, ולשלול את תעודת הזהות שבה היא מחזיקה. (סעיף 28). הנתבעת הצהירה כי היא עקרת בית ובעלה פנסיונר והכנסותיהם הוצאו על תשלומים לצורך חינוך הילדים ואם יפונ

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח, על ידי www.court.gov.il